אין עוד מלאכה הדומה לה בעולם כולו. זהו משלח יד המזקק עד תום את אומנות הבנת נפש האדם; מיקוד תשומת הלב ושלמות הביצוע מגיעים בו לרמות שחסידי זן בודהיזם מושבעים יכולים רק להתקנא בה. תחושת הייחוד, הנבחרות והמובחרות, אותה תחושה שרק מתי מעט ברי מזל ניחנו בכישורים ויכולות דומים. הסבלנות האינסופית בהמתנה לרגע. ההסוואה המושלמת, הגיחה משום מקום. החשיבה מחוץ לקופסה, היצירתיות. התקשורת, ההבנה ההדדית האילמת שבעבודת צוות. ההתרגשות הנלווית למעשה עצמו. הסיפוק האינסופי שבביצוע מושלם. וכמובן התגמול, התגמול המשתנה, החד פעמי והמפתיע בכל פעם מחדש.

 

הכל, אבל ממש הכל, הייתי נותן עבור כמה שניות במחיצתם של אומנים אלה! לו ניתן לי לשתף עמם פעולה, ולו בתפקיד כפוי הטובה ביותר … עוד אני מפלל והנה צחקק לו הרמס, האל היווני השובב, בינו לבינו, והעניק לי את מלוא החופן מבוקשי.

 

אוקטובר 2001, פראג. דפנה ואני רוכשים, שלא כדרכנו, חבילת נופש לשהות בת כמה ימים בפראג. שמה של העיר הנפלאה הזאת הולך לפניה. שמועות על תיירים שנכנסו לתומם לחנות במרכז העיר ויצאו ממנה כעבור שעות או ימים מספר, חסרי כיליה אחת, מתרוצצות בארץ. ידיעות על כייסים ממוצא צועני האורבים לתיירים תמימים בכל פינה בעיר נפוצות למכביר. אנו כמובן מחליטים: נסע אך ניזהר, לנו זה לא יקרה.

 

היום הראשון עובר בשלום, בשלווה ובנחת. שנינו מחזיקים, דפנה את תיקה ואני את מצלמתנו, מוצלבים מעבר לצוואר; רק בכח הזרוע ניתן יהיה לחוטפם מאתנו. אנו מבחינים מדי פינת רחוב בטיפוסים חשודים, כהי עור, צוענים. הם בוחנים במבט אורב, ערמומי, את העוברים ושבים. דפנה ואני מחליפים בינינו מבטים, מבטים של מביני דבר: אתם אלה המשחרים לטרף, אומרים מבטינו. אבל אותנו, אותנו יהיה לכם קשה מאד לתפוס, לא כדאי לנסות.

 

גם יומנו השני עובר לו בנחת בין אתרי העיר ושכיות החמדה שבה. לקראת חשיכה אנו עושים את דרכנו לחשמלית שתוביל אותנו לבית המלון. אנו מגיעים לתחנה, ממתינים; לא הרבה אנשים בתחנה, לא נדחקים ולא נדחפים. מגיעה החשמלית שלנו ודפנה עולה ומתיישבת. אני עולה מדרגה ונעצר, לפני בחור צעיר, מפה בידו, חוסם את דרכי. בולט לעין שהוא אינו בטוח בעצמו, הוא בוחן שוב ושוב ושוב את המפה ונראה מתלבט: אולי הוא עלה על החשמלית הלא נכונה. מחשבה מהירה חולפת במוחי למראהו, ומיד נעלמת וגזה לה: מה הצצה במפה תעזור לו בהתלבטות אם זו החשמלית הנכונה או לאו? לבסוף, כעבור שניות ארוכות, הוא מתרצה, מתקדם פנימה ומאפשר לי להמשיך בדרכי לתוך החשמלית ולהתיישב.

 

עוברות כמה דקות של נסיעה רגועה. כדרכי ביומיים האחרונים אני ממשש מדי פעם את נרתיק המצלמה. אני ממשש אותו כעת. הוא קל כנוצה! הוא סגור ומרוכסן, כביכול אין איש נגע בו, ואני פותח את הרוכסן בבהלה, בחפזון, בתקווה: המצלמה? איננה. גם הבחור המתלבט, זה אשר עם המפה, זה מכבר איננו, וודאי עושה כעת דרכו להצטרף לחבריו בתחנת החשמלית, המצטלמים ומצלמים ברגעים אלה, בשמחה ובששון, במצלמתי.

 

מרץ 2007, איסטנבול. אנו מגיעים לעיר לקראת ערב, לאחר טיסה מנתב”ג. שכרנו חדר למספר ימים במלון קטן ונעים במרכז העיר. זהו ביקורנו הראשון באיסטנבול ואנו, תאבים לטייל, מתקלחים, מחליפים בגדים ויוצאים לטיול רגלי ראשון. קריר במקצת ואני לובש מעיל עבה. העיר הומה, הולכי רגל על המדרכות וכלי רכב ברחוב, אבל האוירה מזרחית, ים תיכונית, אך בעיקר נינוחה, אולי נינוחה מדי.

 

עוברות מספר דקות. ילד קטן, בן תשע או עשר, שערו חום צהבהב, פניו עגולות, סמוקות, נעמד מולי וחוסם את דרכי במדרכה הצפופה. שתי ידיו מושטות לפניו ועליהן הוא מחזיק קופסה פתוחה של ממתקים, אולי רחת-לוקום, אולי ממתק אחר. הוא מביט בי במבט שואל, ישיר, חודר לתוך עיני, מעוניין? אני מסמן עם ראשי לא, איני מעוניין וממשיך להתקדם, דפנה לצדי. הילד אינו מבין, כך אני, את סירובי, הוא מתחיל ללכת לאחור באותו קצב בו אנו מתקדמים, ומבטו הישיר, החודר, אינו מרפה. אני בסירובי והוא במבטו.

 

וכך, אנו מתקדמים והוא נסוג לאורך מספר צעדים. איני יודע מה הוא הדבר המביא אותי להכניס את ימיני לכיס המעיל. אני מוצא בתוכו יד קטנה, זריזה, מחטטת, אותה יד שאמורה להיות מושטת לפניו, מחזיקה כאמור, לצד זוגתה, את קופסת הממתקים. היד נמלטת בבהלה מכיסי, והילד הקטן, בן התשע או עשר, בעל השיער החום צהבהב ופנים עגולות, סמוקות, נמלט אף הוא, בעקבותיה. יושבי השפרפים בצד המדרכה, העדים לדרמה הקטנה, מביטים בנו, בתערובת של מביני דבר, השתתפות וחמלה.

 

אוקטובר 2010, אוה, בואנוס איירס, בואנוס איירס! זה עתה סיימנו ביקור בן כשלושה שבועות בארץ הגדולה, את חלקה הצפוני תרנו שנינו, דפנה ואני, לבדנו, ואילו בחלקה הדרומי, בפטגוניה ובמחוז ילדותי מנדוסה, טיילנו כולנו יחד, כל השבט, לאחר שארבעת ילדינו הצטרפו. כעת תור בואנוס איירס, העיר הגדולה והמיוחדת, פיסה קטנה של אירופה בלבה של דרום אמריקה. נבלה בה את השבוע הקרוב בעירוב של סיורים בעיר ומפגשים עם המשפחה הרחבה, דודות ובני דודים. אנו משתכנים במלון בוטיק קטן בשכונת סן תלמו.

הילדים יצאו לטיול משלהם ודפנה ואני צועדים לנו בנחת באחת השדרות המרכזיות בעיר, סמוך למלוננו. זה עתה הוצאנו מכספומט את הסכום הכי גדול שהוא ניאות לתתו לנו: כדרכה של הארץ הטראגית הזאת יש לנו הסדר עם המלון אשר על פיו תמורת תשלום במזומן יתן לנו מחיר מיוחד, ממש מיוחד. לפתע, טיפות של דבר מה רטוב ומסריח נוחתות על שיער ראשינו. שנינו מושיטים יד לגעת. לא, זה לא מים, זה דומה בגוון ובריח ללשלשת ציפורים. אנו מביטים מופתעים, חסרי אונים, האחד בשני.

למזלנו הטוב, משום מקום מגיחה מולנו אישה מבוגרת, נחמדה. היא עדה לתקלה, שולפת מיד ממחטת נייר, ותוך השתתפות ערה, “קא קוסה, קא קוסה!” (איזה דבר, איזה דבר!) היא מסייעת לנו להתנקות. כמובן, קשה לאישה לבדה לנקות שני אנשים בוגרים, ומתוך שער היציאה של הבית הסמוך למקום עומדנו צץ לו במקרה איש, נחמד וחייכן גם הוא, שש לעזור ובידו, כמובן, ממחטת נייר מן המוכן. כך אנו מתנקים. אנו מודים בהתרגשות לזוג הנחמד, ומזרזים את דרכנו למלון על מנת להתקלח לאחר התקרית. מזל שהעיר מלאה באנשים נחמדים, אני אומר לדפנה בדרך. אנו מגיעים למלון, בהורידי את מכנסי אני מגלה, בהפתעה, בתדהמה גמורה: ארנקי, הגדוש בכסף שזה עתה שלפנו מהכספומט, נעלם מכיס המכנסיים ואיננו.

ימים מועטים לאחר מכן. אנו מבקרים בערב בביתה של דודתי האהובה, דודה מרים, אמם של אריאל ונסטור. לא מזמן היא, היחידה מבני משפחת ניסנזון אשר לא למדה לימודי אוניברסיטה, גילתה, לגמרי במקרה ובלא שהתכוונה, שניחנה ביכולות כתיבה. מאז היא כתבה לא מעט סיפורים אשר זכו ברובם בפרסים ראשונים ושניים בתחרויות “הסיפור הקצר” בבואנוס איירס, וקובץ מסיפוריה אף ראה אור כספר . אני כמובן מספר לה את קורותינו עם “הזוג הנחמד”. תשמעו, היא אומרת בתגובה, מה קרה לי לפני מספר שבועות. לילה אחד הטלפון מצלצל ואני עונה, היא מספרת. על הקו קול גברי, לא מוכר: אנו מחזיקים כעת בידינו את בנך נסטור ואת גראסיאלה בת זוגו; אם לא תרדי מיד לרחוב ותניחי על המדרכה מול ביתך שקית ובה עשרת אלפים דולר לא תראי אותם עוד. בחוסר ברירה ובאין אונים, ומפחד לאבד את ילדיה, היא הניחה במדרכה כפי שנצטוותה שקית ובה הסכום שהיה בידה. בחוזרה מצאה את קו הטלפון פנוי. היא טילפנה לבנה נסטור, והעירה אותו משנתו השלווה.

יוני 2012, אה, סיציליה, סיציליה! סיציליה! אנו כבר חמישה ימים באי היפהפה הזה. העזנו להציץ ולבקר בדחילו ורחימו אפילו בכפר קורליאונה אשר בלב האי, אתר מוצאו של מרלון בראנדו, הסנדק האגדי, ואנו עושים כעת את דרכנו מפאלרמו, בסיס האם לטיולינו בימינו הראשונים, לקאטאניה, העיר שלמרגלות הר הגעש הגדול. אנו נישן בעיר בלילות הקרובים, והיא תשמש אותנו שוב כבסיס לטיולים, הפעם בפאות הדרום-מזרחיות של האי.

במבואות העיר הכביש המהיר בו נסענו הופך פניו לרחוב ראשי. רמזור אדום ואנו עוצרים. לפנינו מעבר חציה, מספר הולכי רגל חוצים וביניהם צעיר הנושא בידו אופניים. הצעיר משום מה לא משלים את חצייתו אלא נעמד מול רכבנו, חוסם את דרכי, הוא ואופניו עמו, ומביט בי במבט ישיר, חודר. הרמזור מתחלף לירוק, מכוניות לצדי השמאלי מזנקות ונוסעות. אני מסתכל בעיני הבחור, שואל אותו במבט עיני, והוא משיב בשלו: ישיר וחודר. כך חולפות מספר שניות, דו שיח אילם של עיניים חודרות. לפתע דפנה חשה: הדלת הימנית נפתחת, יד מזדנבת ומתגנבת פנימה ומנסה למשוך את תיקה. דפנה מגיבה בזריזות, מושכת את תיקה אליה בכוח ומפטירה: סע! אני מזנק, עוקף את הצעיר ואופניו מימין. אחד אפס, הפעם ניצלנו.

אותו יום, לילה. זה עתה סיימנו את ארוחתנו במסעדה נחמדה, חוזרים ומספרים האחד לשני את חווית היום הזה, את ה-חוויה. אנו עוד לא יודעים זאת, אך אחרי חוויות היום, מגיעות חוויות הלילה. אנו נכנסים לרכב ואני מנווט את דרכנו למלון הבוטיק שהזמננו דרך אקספדיה, פלטפורמת ההזמנות הגדולה. הימים ימי טרום ווייז הם, ואני משתמש לניווט במפת נייר מודפסת (כן! היו אז כאלה בימי קדם, אי אז בשנת 2012 !).

אני מגיע לכתובת המלון הרשומה לי: אין מלון! לא סימן ולא זכר. אני עושה עוד סיבוב על מנת לוודא שאנו ברחוב הנכון, בכתובת הנכונה, ומגיע שוב לאותה נקודה. הרחוב חשוך לגמרי, כמאה מטרים מאתנו אנו מבחינים באורות, מתקרבים, זוהי מסעדה. אני יורד, שואל במסעדה באיטלקית הרצוצה שלי (זוהי למעשה ספרדית בהגיה איטלקית, או כך אני מדמה) על מלון הבוטיק ואחד מאנשי המסעדה, באדיבות האיטלקית הידועה, מתלווה אלי ומוביל אותנו לאותו מקום ממש בו היינו לפני דקות, למקום של “אין-מלון”. איש המסעדה מזמזם בפעמון של שער רחב, רעוע, חשוך, וכעבור דקה יוצא ממנו אדם. האיש מזמין אותנו להיכנס. בו בזמן יוצאות מאותו שער ממש, אותו שער חשוך, שתי יצאניות.

אנו צועדים בעקבות האיש לאורך פרוזדור, מגיעים לדלת פנימית, הוא פותח אותה במפתח ולאחר עוברנו נועל אותה אחרינו. לאחר עליה במעלית וטקס חוזר של פתיחה ונעילה של דלתות נוספות אנו מגיעים ל”קבלה”. איש הקבלה מסביר לנו, במבוכה קלה: התוכנית במקור היתה שכל הבניין ישמש כבית מלון, אלא שבעלים במחצית השמאלית שלו שברו את העסקה ברגע האחרון, וכך נוצרה הפרדה מלאכותית ולא מושלמת: המחצית הימנית, היא אנחנו, משמשת אכן כבית מלון ואילו המחצית השמאלית, אבוי, כבית-בושת. לא בדיוק לכלה הזו פיללנו, אך השעה מאוחרת מכדי לעזוב כעת. מזלנו שיחק לנו והתיידדנו במטוס בדרך לסיציליה עם זוג אשר עושה טיול במסלול דומה לשלנו, במסגרת מאורגנת. אני מתקשר אליהם, מספר את קורותינו, והם אכן אמנם, לנים בלילות אלה בקאטאניה. הם פונים למדריכתם והיא מסדירה לנו חדר במלונם ללילות הבאים.

מגיע הבוקר, אנו מבקשים שיפתחו לנו את שרשרת הדלתות הנעולות על מנת לאפשר לנו גישה לרכב. ארוזים לגמרי, אנו סוחבים בסתר, אחת אחת את מזוודותינו, נכנסים לרכב, ותחת מבטו הנדהם של פקיד הקבלה הצופה בנו ממרפסת חדרנו, אנו נמלטים משם כל עוד רוחנו בנו .

חולפים מספר ימים, ימים יפים, טיולים נהדרים ושלווה פסטוראלית. היום טיילנו בדרום האי במהלך כל היום ואנו עושים כעת את דרכנו צפונה חזרה מסיראקוזה, עיר נמל יפה, ביתו ועיר קבורתו של ארכימדס, איש מדע ומתמטיקה דגול מתקופת פריחתה של תרבות יוון העתיקה. בחדרנו במלון בקאטאניה אזלו לנו המצרכים הדרושים לנו לכריכים שאנו מכינים מדי בוקר, ואנו מחליטים לפנות באקראי ימינה מהכביש הראשי לאחת מעיירות החוף.

כעבור מספר דקות של נסיעה מזרחה אנו מגיעים לעיירה מאובקת, בעלת רחוב יחיד ושומם. נפש חיה לא נראית בעין והעיירה נראית כלקוחה ממערבון משנות הששים, למעט העובדה המטרידה שחלק משלטי החנויות לאורך הרחוב כתובים בערבית. רוב החנויות סגורות ונעולות אבל אנו רואים חנות מכולת אחת שתריס השער שלה סגור רק למחצה. אני מתכופף ובעל החנות, השוהה לבדו בפנים, מזמין אותנו להיכנס.

אנו מזדחלים פנימה, משוטטים בחנות ואוספים לעגלתנו לחם, גבינה צהובה, נקניק, ומספר ירקות ופירות. מגיעים לקופה. בעל החנות, איש גדול בעל חזות מאיימת, שואל מאיפה אנחנו. אני מאותת בשקט לדפנה ועונה לו בספרדית שאנו ארגנטינאיים. תוך כדי העברת מצרכינו בקופה מביט בי בעל המכולת במבט ישיר, מבט חודר (שוב ושוב אותו מבט, מבט ישיר וחודר…) ואומר וחוזר ואומר “יו נו סונו איטאליאנו, יו סונו סיציליאנו, יו נו סונו איטאליאנו, יו סונו סיציליאנו… ” וכך אינספור פעמים.

אנו משלמים ובורחים מהחנות, נמלטים מהמזרח הפרוע, מגיעים למלון, פורקים את שקיותינו, ומגלים, אבוי, שוב נשדדנו, הגבינה, הנקניק והלחם נעלמו ואינם.

יוני 2013, פאריז. למודי סבל ונסיון, אנו מטיילים כעת בעולם דרוכים (אכן הגיע הזמן!) וערניים. אבל המקצוענים, אומנים אלה של הגוף והנפש, מזהים כנראה את מצב רוחנו הנוכחי ונכונים להשקיע בנו ב”חינוך מחדש”. במטרה להרפות את ערנותנו ולהרדים מחדש את חושינו, הם עורכים בפנינו מפגן שהוא מופת של חוסר מקצועיות, היעדר מוחלט של תחכום, בחזקת נאיביות רשלנית ופושעת. נראה כי הם בחרו את פאריז, דווקא את פאריז מכל הערים בעולם, כזירה מועדפת למטרת “מבצעי הרפיה” אלה.

בוקר של קיץ, ודפנה ואני צועדים בנחת לאורך גדת נהר הסן, בדרכנו למוזיאון האתנוגרפי (Musee du quai Branly). לפתע אנו מבחינים בעצם נוצץ על שפת המדרכה. זוהי טבעת מוזהבת. אנו מביטים בה ובוחנים אותה, מהססים מספר רגעים. לפתע נשמע קול נשי מאחורי גבנו, באנגלית רצוצה: “איזו טבעת יפה מצאת גברת”. אנו סובבים, פונים אל הקול: זוהי צועניה, לבושה במחלפותיה הצבעוניות, גוצה ושמנמנה, פניה חורשים רוע ועורמה גלויים לעין. היא רואה שאנו מתלבטים והיא מנסה לשדלנו בשקיפות מוחלטת: אתם ראיתם אותה ראשונים, היא מסבירה, על כן היא שלכם, לא שלי! שלכם!. תחבולתה נהירה לנו, שקופה, ואנו, כמובן, לא נענים. היא אוספת את הטבעת מהרצפה ומתרחקת מאתנו, מרוצה ככל הנראה מהתוצאה. היא יודעת, אנו נישמר כעת ממעשי רמיה פשוטים, תמימים וגלויים, אך נחזור ונפול שוב ושוב ושוב במבצעים מתוחכמים באמת.

זו אינה הפעם הראשונה שאני עובר בעיר הזאת עיר, האורות, שעור הרפיה דומה לזה. לפני כשלושה עשורים, באמצע שנות השמונים, בנסיעה עסקית, אני צועד לי בוקר אחד להנאתי באחת משדרותיה. אני רואה מכונית ישנה ורעועה לצד המדרכה ואיש עומד לידה. האיש, גבוה, רזה, משופם וכהה עור, פונה אלי באיטלקית שבורה: “יו סונו קאפיטאנו דא אוויאון…”, אני קברניט של מטוס בדרך לשדה התעופה, הוא אומר לי, נותרתי ללא דלק. תן לי בבקשה חמישה פרנק, אתן לך בתמורה את המעיל היפה הזה, הוא מראה לי, ואוכל למלא דלק ולהגיע למטוסי. כל כך שקוף, כל כך חשוף, כל כך גלוי… רצה הוא, כבר אז, להרדים את חושי.