24 ביולי 2006. הגשתי היום למשרד הפטנטים האמריקאי את בקשת הפטנט השניה בסדרת פטנטים שלי הקשורים לטכנולוגית מיימו, טכנולוגיה המבטיחה קפיצת מדרגה טכנולוגית ושיווקית. בחוזרי הביתה מוועדת התקינה באלבוקרקי ביולי 2005 (אשר על קורותי בה סיפרתי לעיל) שלפתי מהרשת מאמרים המתארים את גישת המיימו השניה, זו אשר נאמר לי שם כי היא המועדפת כיום על התעשיה, זו העוקפת את הבעיה אשר מצאתי ופתרתי בהמצאתי הקודמת. מיד קפצה ובלטה מול עיני הסיבוכיות הגדולה של שיטת הקליטה בגישה השניה הזאת. סיבוכיות זו התבטאה באותה עת בכעשרה מילימטר רבוע של שטח בשבב. צמצום משמעותי של השטח הזה מבלי לפגוע בביצועי התקשורת יביא, אם הוא אפשרי, לחסכון בעלות השבב ולשיפור משמעותי בתחרותיות.

 

מיד לאחר עיון במאמרים והבנת העקרונות העומדים מאחורי השיטות הידועות כיום חשתי שחייבת, אבל ממש חייבת, להיות בנמצא שיטה יעילה הרבה יותר לפתרון הבעיה.

 

ושוב, כבעבר, שקעתי בבעיה והיא שקעה בי.

 

עברו חודשים. בחנתי גישה אחר גישה ורעיון אחר רעיון. נסמכתי על דבריו של תומאס אדיסון, הממציא האגדי, אשר לשאלת עיתונאי השיב שסוד הצלחתו כרוך בחמישה אחוז השראה ובתשעים וחמישה אחוז זיעה . יישמתי כהרגלי גם את שיטתו של “המהנדס הטוב”, שיטת ההתבדרות-התמקדות. המהנדס הטוב בוחן בתחילת מסעו כל רעיון, ולו כזה שנראה טפשי ביותר (נהוג לכנות את אלה פתרונות של “עקרת הבית” וימחלו לי הן על הדימוי ), ואילו לאחר סקירתם של רעיונות אלה ובחירת נתיב התקדמות מבטיח הוא דבק בו, בנתיב זה, בעקשנות עד לסיומו.

 

כך עברו חודשים.

 

ערב אחד, בעודי מסב על הספה בסלון ובוהה בטלוויזיה, ההבזק המיוחל מגיח. בימים ההם אני סמנכ”ל טכנולוגיות תקשורת בחברת ביג-בנד, ושורה בחוזה העבודה שלי מאפשרת לי לעסוק, מחוץ לשעות העבודה, בטכנולוגית מיימו. אני מריץ סימולציות בזמני הפנוי, ואת הליטוש האחרון לשיטה שמצאתי, שרוע על הספה בסלון, אני מבצע על מחשבי הנייד בטיסת עסקים, שלושים אלף רגל מעל הקרקע, בעודי טס ממיניאפוליס לבוסטון. השיטה החדשה יעילה פי עשר בשטח על השבב מזו הנפוצה, ובעלת ביצועי תקשורת דומים.

 

וכך, נלהב, אני מגיש בקשה לפטנט, וממתין.

 

2007. הזמן פועל לטובתנו.

 

תעשיית התקשורת עוברת מהפכים, חברות וותיקות כמוטורולה ונוקיה הולכות ונעלמות וחברות חדשות נכנסות לתחום. תחום המיימו נכנס לתקנים והיערכות החברות לקראת מימוש הטכנולוגיה בשבבים נמצאת בעיצומה.

 

אני בשלבי סיום עבודתי בחברת ביג-בנד ומתחיל לחשוב על מיצוי הפוטנציאל העסקי של הפטנט. אני נפגש עם קרנות הון סיכון ועם מנהלים בתעשיה. באחת הפגישות אני מתוודע ליוסי קופמן, אחד המייסדים של חברת מודם-ארט אשר נמכרה לחברת אגיר האמריקאית תמורת מאה וחמישים מיליון דולר, והוא מצטרף אלי למיזמי תמורת רבע ממניותי. יוסי יעסוק בצד העסקי ובשיווק ואני בצד הטכנולוגי.

 

המודל העסקי העומד נגד עינינו הותווה לפני שנים ספורות על ידי אריה היימן, מהנדס לשעבר בתדיראן. היימן המציא שיטה לשיפור ביצועי תקשורת לטלפונים סלולריים ספרתיים מהדור השני והציע לחברות גדולות להשקיע בו סכום קטן לצורך פיתוח והוכחת הרעיון. חברת ברודקום השקיעה בו מאות אלפי דולר, ולאחר גמר הפיתוח רכשה את הטכנולוגיה תמורת כתשעה מיליון דולר.

 

אנו עורכים רשימת חברות גדולות, בינוניות וקטנות בעלות עניין פוטנציאלי ויוסי מאתר אנשי קשר אשר יובילו אותנו, דרך שערן הראשי, לאנשי מפתח. אנו רוצים לנוע מהר, בטרם בקשת הפטנט תתפרסם ברבים , ואנו מתחילים מטבע הדברים בחברות הקטנות והבינוניות; אלה רבות יותר והנזק שנעשה בוודאי בפגישות הראשונות מפאת חוסר מוכנות מספקת לא יפגע בנו קשות מדי. אנו מתקבלים בחברות הקטנות בהערכה ובכבוד. אנשי חברת אתרוס ( ATHEROS ) למשל, מציינים באחת משיחותינו עמם שביצועי שיטתנו נראית להם כ”מעשה קסמים”, לא פחות.

 

החברות הגדולות – אלו הן כבר סיפור אחר.

 

חברת נוקיה, ענקית ויהירה עדיין, בטרם הימחקה מהשוק באיבחה חדה עם הופעת האיי-פון, מתעניינת בהמצאתנו. לאחר ששלחנו להם תוצאות סימולציה, הם מבקשים שנשלח להם את בקשת הפטנט, שטרם פורסמה. אנו חותמים מולם על הסכם סודיות ושולחים את המסמך. הם צוללים, נאלמים, נעלמים. וכשנה לאחר מכן, תוך עלעול ברשת בבקשות פטנט, אני מגלה שהחוקר בנוקיה שהיה אמון על הקשר מולנו (ג’והה שמו) הגיש, כשבועיים לאחר ניתוק הקשר, בקשת פטנט דומה מאד לשלנו.

 

נסיון שוד לאור היום.

 

גם חברת קוולקום , בימים אלה כבר ענקית טכנולוגית בתחום התקשורת האלחוטית, מתעניינת. על מנת להתקדם, כך הם טוענים בפנינו, עליהם להריץ את הסימולציות בחצר שלהם, במו ידיהם. אני טורח ומצפין את קובצי הסימולטור, כך שיוכלו להריץ אצלם מבלי שנחשוף בפניהם את סודות ופרטי השיטה עצמה. כעבור יום אנו מקבלים דוא”ל בשפה אלימה, פוגענית; הם מצפים שנשלח להם, ומיד, את הסימולטור בקוד “פתוח”, כך שיוכלו ללמוד את השיטה על כל פרטיה. יוסי ואני נועצים, מתלבטים, ושולחים. לא שמענו מהם עוד.

 

הזמן פועל לרעתנו.

 

טכנולוגית מזעור השבבים מתקדמת מאז ומתמיד בקצב קבוע, ידוע מראש . בתחילת מסענו המצאתי יכלה לצמצם השטח הנדרש על השבב מעשרה מילימטר רבוע לאחד, חסכון שטח משמעותי מאד. כיום הצמצום הוא מכמילימטר רבוע אחד לעשירית המילימטר הרבוע, חסכון כמעט זניח. העניין בשיטה הולך ומתפוגג במהירות.

 

יוסי ואני מחליטים לשנות כיוון, ולנסות למכור את הפטנט בפני עצמו, ולא כטכנולוגיה מפותחת.

 

לא עובר זמן רב וחברה גדולה, המתמחה ברכישת פטנטים מ”הממציא הקטן” ובאכיפתם מול התעשיה, ובפרט מול החברות הגדולות , מגלה עניין. הם מציעים עבור הפטנט שלי שלוש מאות אלף דולר. עוד אנו מתלבטים והסוכן שלנו מעדכן בבהילות: החברה מתנצלת מאד, הם שגו בהערכתם ויכולים להציע עבורה מאתיים וחמישים אלף דולר בלבד; בכדי לפצות אותנו על התפנית ועל עוגמת הנפש הם מציעים לנו כעת גם עשרה אחוז מהרווחים על הפטנט .

 

אנו מוכרים.