מרץ 2001: יום הולדת לדפנה, חמישים אביבים. הזמנתי לנו חדר במלון באילת וכרטיסי טיסה, הודעתי לה. אבל תוסיפי למזוודה מעילים, כפפות וכובעי צמר, רק ליתר בטחון, כך, תוך שהיא אורזת. אכן טסנו – אך להונגריה המושלגת. אמה של דפנה, אסתר, כבר לא בחיים זה שנתיים, ושבועות לפני הטיסה שוחחתי ארוכות עם מרים ואוטי, דודינו האהובים מקיבוץ העוגן, ורשמתי: מהן הערים המשמעותיות בילדותן, ומה הכפרים. והיכן מצויה החווה החקלאית שכה הרבה שמענו עליה.

נחתנו בבודאפאשט ועשינו דרכנו ברכב לצפון מזרח המדינה. ככל שהרחקנו מבודאפאשט העוני והדלות, עוני ודלות של ארץ שרק לפני עשור השתחררה מהעול הסובייטי, ניכרים בכל. סימנה הבולט של הדלות, ילדות על גבול העשרה, ילדות ממש, העומדות לצד הכביש וממתינות ל”לקוחות”. כך הגענו עד ניראגהאזה (Nyireghaza), עיר הולדתה של אסתר. למחרת, תוך דרכנו הנינוחה חזרה לבודאפשט, ביקרנו בכפר אוז’פאהרטו (Ujfeherto) הסמוך לעיר. בכפר זה חיה המשפחה מספר שנים, עד עוברה לבסוף לבודאפאשט בטרם המלחמה הגדולה.

אנו נכנסים כעת לתיז’אפורד (Tiszafured) , עיירת הולדתה של מרים. העיירה שוכנת על גדת נהר התיז’א ובסמוך לה מצויה חוות ילדותן. אתמול נודע לנו, בדרכנו צפונה בתחנת דלק בכניסה לעיירה, שנותרה בה יהודיה אחת אחרונה. ניסינו אתמול לאתרה בלא הצלחה והיום אנו נחושים. אנו מגיעים לספריה המקומית, נכנסים ושואלים. כן, יש כאן יהודיה. זוהי אגנס (אגי בפי אוהביה). היא מראה לנו בגאווה ניכרת את ה”מגן דוד” הזהוב, התלוי על צווארה. זה עתה סיימה את לימודי הדוקטוראט שלה, והתיזה שלה, העוסקת ביהודי צפון מזרח הונגריה הודפסה לספר. היא נותנת לנו כרך במתנה . שמעת במקרה על חווה בקרבת העיירה, חווה בשם בורסושאט (Borsoshat ), אנו יורים באפלה. זוהי החווה של רוזה גולדשטיין, סבתה של דפנה; לאחר פטירת בעלה סבתא רוזה נישאה שנית למנהל האחוזה שלהם, משה שר, הצעיר ממנה בשנים לא מעטות, והוא הוא אביהן של מרים ואסתר. כן, שמעתי עליה, כך אגי לתדהמתנו, ובעלה של חברה שלי אשר גדל בילדותו בקרבת החווה יוכל אולי להוביל אותנו אליה. יש להתקשר אל בעלה זה, אלא שבמבוכה ניכרת אגי מסבירה לנו שאין לה תקציב לשיחה מקומית בטלפון. וכך בשיחה סיבובית על פני מחצית הגלובוס, באמצעות הטלפון הנייד שלנו, כשמילותיה עוברות דרך ישראל, היא מדברת עם הבעל, המצוי מאות, אולי עשרות, מטרים מאתנו. אנו אוספים אותו, וארבעתנו נוסעים ברכבנו לחווה . החווה, ככל החוות הפרטיות באזור, נהרסה זה כבר עם השתלטות הקומוניזם על הונגריה בתום המלחמה. נותרו על עומדם שרידי הבאר, הצמודה לבית, וסימנים קלושים לקירות.

אנו חוזרים לעיירה ואגי מזמינה אותנו לביתה. היא נשואה ל”גוי”, יש להם בן יחיד, ולמרות מוצאו המעורב הוא סובל מהתנכלויות אנטי-שמיות מחבריו בבית הספר. ביתה צנוע, צנוע ודל, רצפתו עשויה בוץ כבוש. אנו יושבים ואגי מביאה מחדרה רהיט קטן, מוזר למראה. זהו דוכן התפילה של בית הכנסת; היא”הצילה” אותו והביאה אותו לביתה רגעים לפני הריסת בית הכנסת והפיכתו לסופר-מרקט של העיירה. אנו נרגשים, אבל השיא עוד לפנינו. אגי נכנסת שוב לחדרה וחוזרת הפעם עם קופסת קרטון בידיה. הקופסה מכילה, היא אומרת, את כרטיסי הלידה של היהודים שנולדו כאן. אנו פותחים אותה ומפשפשים, כרטיס אחר כרטיס. חולפים מספר רגעים ואנו נדהמים: בביתה הדל, הצנוע, של היהודיה האחרונה בעיירה, אנו מוצאים את כרטיס הלידה של מרים שר, אשר נולדה ב- 2/2/1922 לרוזה גודלשטיין ומוריץ (משה) שר.

נעלמו-נאלמו המלים.